נכרי, שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם. י״א*, שרק איסור ספיחין מותר הוא בשדה שקנה נכרי, אבל מ״מ כל איסורי שביעית נוהגים, בין בקרקע זו שהיא בקנין הנכרי בין בפירותיה, שצריך לאוכלם בקדושת שביעית, ואסורים בסחורה ובאיבוד, וחייבים בביעור. ויש אומרים,* שהפירות מותרין הם לגמרי, ואין נוהג בהן קדושת שביעית כלל, משום שבזמן הזה, דשביעית מדרבנן היא, סומכין אנו על מי שסובר שיש קנין לנכרי, לפחות כל זמן שהוא תחת ידו, להפקיעו מקדושת שביעית, כמו שהוא מפקיע מקדושת תרומות ומעשרות, כל זמן שלא נגמרה מלאכתה ביד ישראל. ולפי סברה זו יש* שנראה להם, שאם הקרקע היא של נכרי אין בה שום קדושת שביעית, לא לענין פירות שביעית ולא אפילו לענין איסור עבודה, כיון שכ״ז שהיא ביד נכרי קדושתה נפקעת ממנה בזמן הזה, ששביעית היא דרבנן לדעת רבים. והסוברים*, שקדושת שביעית נוהגת גם בקרקע של נכרי ובפירותיו, סוברים הם ג״כ, שהם פטורים מתרומ״ע, כדין פירות שביעית, שאין חיוב תרומות ומעשרות נוהג בהם, על כן אפילו אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל ג״כ הם פטורין מתרומ״ע. ולי״א, שאין נוהגת קדושת שביעית כלל בשל נכרים, דינם כדין כל השנים. שאם לקח ישראל מן הגוי פירות, וגמר מלאכתן ביד ישראל, צריך להפריש תרומות ומעשרות וצריך להפריש מעשר עני ולא מעשר שני, ויפריש בלא ברכה. ויש* מאותן המחמירים לומר, שנוהג דין קדושת שביעית בשל נכרי, ואין בו אלא היתר של ספיחים, שמ״מ מותרין לקנות מן הנכרי בכסף, ואין חוששין משום מכשול, שיהיה בידו כסף של שביעית ויתננו לישראל, והישראל יוציא אותו בתורת כסף של שאר השנים. ויש מי* שמחמיר ואומר, שאסור לקנות גם מן הנכרי מפירות שלו בארץ ישראל בשביעית, ורק כשנותן לו הגוי במתנה מותר ליקח, או להחליף עמו בבשר וכיוצא בו, במה שאין חשש מכשול במה שיבא ליד ישראל לאכל אותו בקדושת שביעית. וכבר* הוסכמה ההלכה, שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בפירות של נכרי, וחייבים הם בתרומ״ע כשגמרו ישראל.
{מקונטרס אחרון פרק ד׳ הלכה כ״ט}
בעיקר דין פירות שבקרקע של נכרים משמע פשטם של דברי הברייתא דת״כ (סי׳ י״א), שאין קדושת שביעית נוהגת בהם. דתנינן שם: ״לכם ולא לאחרים״, ומשמע פשט הלשון, דקאי על כל מאי דמפרש אח״כ מענין קדושת הפירות, דדייקינן מקרא דלאכלה, וגם אלקמי׳ מ״שבת הארץ״, דאמר ע״ז (בסי׳ יו״ד): מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר״. וכבר העיר בביאור ״התורה והמצוה״, שאי אפשר לפרש ״לכם ולא לאחרים״ שיהיה אסור להאכיל פירות שביעית לאחרים [מה״ת], שהרי מפורש אח״כ שם בברייתא (סי׳ י״ד): ולשכירך ולתושבך - מן העכו״ם; הגרים עמך - לרבות את האכסניא״; אע״ג דיש לדחות, שתושב מיירי בעבד כנעני, שהוא מן העכו״ם ומ״מ הרי הוא כישראל שחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהן, - אבל הלא גם אכסניא מיירי בעכו״ם, כמבואר בירושלמי דמאי
(פ״ג ה״א).
אמנם אפשר הי׳ לכאו׳ לפרש, שההיתר להאכיל לנכרים בשביעית הוא דוקא לנכרים כאלה, שיש להם איזו שייכות לישראל, שהם שכירים שלהם או תושבים ואכסניא, אבל סתם נכרים דעלמא לא, ותעלה עליהם כונת המיעוט של ״לכם ולא לאחרים״ שלא להתיר להאכילם מפירות שביעית. אבל הא לא מסתבר כלל לומר, שהאיסור להאכיל לנכרים, מצד קדושת שביעית, יותר ע״י מה שהם שכירים ותושבים או אכסניאתם של ישראל. וכ״ז שיש לנו לפרש את הפסוקים באופן היותר נאות לסברא ולסתימות דברי חכמים, בודאי עלינו לעשות כן. ע״כ נראה, שעיקר הכונה, במה שהוצרכנו לרבות תושב ושכיר ואכסניא, הוא שלא נאמר, שיהי׳ כפורע חוב מפירות שביעית. לפ״ז, שאר נכרים, שאין בהם משום חוב, הלא ודאי מותר להאכילם מה״ת, אלא שיש ע״ז איסור דרבנן משום מעלת קדושת שביעית, ולא גזרו בתושב ושכיר ואכסניא, ולא צריך ריבויא כלל לזה. ובאמת יש אופנים שאסור להאכיל את השכיר, ואז אסור גם לשכיר ישראל, כמבואר בתוספתא (פ״ה דשביעית) שהובאה בביאור ״התורה והמצוה״ (סי׳ י״ד), וכמו שפי׳ שם דהיינו משום פורע חובו בשביעית, ושפיר קמ״ל להכי קרא באופנים המותרים שאין בהם משום פריעת חוב, ושאר נכרים מותר לפי זה להאכילם מה״ת. וע״כ צריך לפרש את כונת הברייתא, שממעטת לכם ולא לאחרים, דהיינו שאין להם קדושת שביעית. ועוד י״ל לפ״ז, שאפילו למ״ד אין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר, מ״מ נמי סבר, שיש קנין להפקיע מידי שביעית, דכתיב קרא ע״ז.
אך כל זה הוא מה״ת, אבל מדרבנן אסור להאכיל לנכרי, כמבואר בתוס׳ הנ״ל ובד׳ הרמב״ם (פ״ה הי״ג). ובזה א״ש, שלא נעשה מחלוקת, בין תוס׳ שאין מאכילין לעכו״ם לתו״כ שמאכילין לתושבך עכו״ם, והוא הדין אכסניא של עכו״ם, וכירושלמי דדמאי הנ״ל. ומסתבר, שחילוקים אלה מדרבנן, וקרא אתי לפטור של נכרי מקדושת שביעית מן התורה.
וי״ל לפי הנ״ל, דאפילו האוסרים פירות שביעית של נכרים וס״ל, דנוהג דין שביעית בקרקעו שבארץ ישראל, גם זהו אליבא דכו״ע איסור דרבנן. וי״ל, שעיקר הגזירה באה רק כשהיו רוב השדות של ישראל והיתה מתקימת שבת הארץ כראוי, ורק ע״י מיעוט השדות של הגוים תתבטל שבת הארץ, ולא יהי׳ ניכר הבדל משל ישראל לשל נכרים, ויבאו עי״ז לזלזל בפירות של ישראל ובקדושת שביעית של ישראל בקרקעותיהם. אבל בזמננו, שרוב השדות עדיין ביד נכרים ומיעוטא דמיעוטא הוא ביד ישראל, ורוב היושבים הם ג״כ נכרים, בעוונותינו, ואין שבת הארץ ניכרת כלל בהמיעוט של ישראל נגד הרוב של נכרים, י״ל דאין מקום לגזור על של נכרים משום של ישראל, על הרוב משום המיעוט. ואדרבא יש לומר שיותר עדיף מה שנהוג כעת בהוראת שעה להפקיע את דין קדושת שביעית גם מהמיעוט של ישראל, ע״י מכירה לנכרים בדרך היתר, כדי שלא יכשלו בקדושת שביעית של המיעוט של ישראל, עד אשר ישיב ד׳ שבותנו ויהיה רוב השדות של ישראל ורוב יושבי הארץ מישראל, ואז על ידי זכר לשביעית של המכירה ושל פרטי הדינים שיהיו נשמרים, כפי האפשרי, תשוב לנו כל קדושת השביעית, לנהוג בהם כדינם ולהחמיר גם בשל נכרים, לפי המחמירים בשל נכרים, שכפי הנראה מפשטן של דברים בכמה מקומות כך היו נהוגים בימים מקדם, כשהי׳ רוב ישוב א״י ביד ישראל.
ונראה שזה היה גם טעם מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות בא״י, שגם המחמירים לנהוג קדושת שביעית בשל נכרים מעיקר הדין גם הם העידו, שלא הי׳ כן המנהג בימיהם, וכמו שכתב המבי״ט בתשובתו (ח״א סי׳ כ״א), שרפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של נכרים, אלא שהוא תולה הדבר בספק של שנת השמיטה, וכן בתשובתו המובאה בס׳ ״אבקת־רוכל״ להב״י (בסי׳ כ״ה), שהשיב בה על דברי הב״י (בסי׳ כ״ד). שם כתב הב״י: ״ומעתה יש לתמוה על שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי, שזרעה גוי, אפילו אם היו כמה ראיות, מאחר שרבינו שמשון מורה להיתר. ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון, מאחר שהרמב״ם, הוא מאריה דארעא, כתב להתיר, היאיך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגהה אחת, אף אם היה לה טעם, כ״ש שכבר נתבאר ביטולה, וגם נתבאר, שהוא דברי ספר כפתור ופרח שכתב לתמוה על דברי הרמב״ם, וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב״ם; וכ״ש שהוא עצמו חתם דבריו, שלדברי הרב יש לו לשמע, והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו, ואדרבא יש ראיות לפיטור. וכ״ש במקום שהמנהג פשוט להיתר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא״י, שנהג ביעור בשביעית, והא קיי״ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כ״ש במקום שהלכה מסכמת למנהג, כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט, שהם פטורים מן הביעור, האיך ימצא ידיו ורגליו הפוטרם מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלא הם חייבים בביעור, ועל כן אני פוטרם ממעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים, דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דא״כ קלא הוה לה למילתא. וזהו דבר שאין עליו תשובה״. ועל זה השיב שם המבי״ט, המחמיר בשביעית ומיקל בתרומ״ע (בסי׳ כ״ה): ״ואין לי פה להשיב על קושי זה כי אם בענין הביעור, שאנו מקילים וסומכים על דברי רבינו שמשון הזקן, שכתב, דאע״ג שיש כאן קדושת שביעית, כדמוכח בדוכתי טובא, איסור הוא ודאי דלא פקע, אלא ביעור הדבר תלוי בממון להפקר ולחלק לעניים, ומצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה, כדאמר בשלהי פ״ק דבכורות גבי לוקח טבלים וכו׳. ונראה לי, דמהאי טעמא נמי נקל בדיני סחורה בפירות שביעית, דהא דילפינן ״לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה״ היינו בפירות ישראל, שזכו מן הפקר שדות ישראל, להכי הוא לאכלה ולא לסחורה, אבל מי שלקח בדמים פירות שביעית של גוי הרי תחילתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא וכו׳ ״.
הרי הדברים מבוארים דים כמה נדחק הוא ז״ל לקיים את המנהג, שהי׳ פשוט להקל בדין קדושת שביעית בקרקע של גוי, מה שהי׳ לפי דעתו נגד ההלכה.
ולדברינו יותר ראוי לומר, שהדבר תלוי בשינוי המצב בין זמן חכמי הש״ס לבין הדורות המאוחרים, שאז בזמנם הי׳ רוב השדות, - או רבים עכ״פ, כדמוכח מירושלמי דמאי
(פ״ב ה״א), במחלוקת ר׳ אלעזר ור׳ יוחנן, - של ישראל, ועכ״פ לא נתבטל הישוב היהודי בא״י מכפי החזקה הקודמת, שהי׳ רוב השדות של ישראל, לפיכך היו הולכים המנהגים ע״פ ההלכה הנובעת מגזירה של גוים אטו של ישראל, דהוי גזירת מיעוטא אטו רובא; אבל עתה, שבעוה״ר נתבטל הישוב לגמרי הרבה שמיטות ויובלות, ורוב הקרקעות הם ביד גוים, אין סברא לגזור רובא משום מיעוטא שביד ישראל. ורק ממדתו של רבי מאיר, דחייש למיעוטא, הוא לגזור מרובים אטו מועטים, אבל פשוט, דלדידן, דלא חיישינן למיעוטא, לא גזרינן בכה״ג; ואם לא הי׳ מתבטל הישוב של ישראל בא״י מאז החלה הגזירה להיות בקרקע של גוים, שאנו צריכים לומר שנגזרה משום רובא דישראל, אז הי׳ מקום לומר שאע״פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה, אבל כיון שמאז נתבטל הישוב ונפסק כח הגזירה בפועל י״ל שפיר, שעכשיו כשחזרו ישראל, כל זמן שהם מועטים וקרקעותיהם מועטים לגבי הגוים, לא שייך לומר שתחול עתה הגזירה, שהיתה בזמן שהמצב הי׳ אז הפכי ממה שהוא עתה, והי׳ אז הרוב מישראל. ורק כשיבא הדבר לידי כך, שישוב מצב הישוב לכמו שהיה בעת שהחלה הגזירה, ויהיה רוב הקרקעות שבא״י של ישראל, אז יהיה צורך לדון בדבר, אם הגזירה, שנתבטלה ע״י ביטול הישוב, חשיבא מבוטלת, באפן שצריך מנין חדש עליה, או שהיא תשוב ותחול ממילא, מאחר שהיא ראויה לחול מצד הישוב, שחזר להיות כמאז בזמנה.
והנה יש מערערים על ״היתר־המכירה״ ואומרים: בזמן חכמי המשנה והגמרא לא נשמע מעולם שהיו מפקיעים דין שביעית, אלא שהיו זהירים בכל הדינים, ואע״פ שהיו אז הרבה חשודים כדאמרינן
(גיטין נ״ד): נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות; ובירושלמי (סוף פ״ט דשביעית): חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא, אמר לאתתי׳ אפקין חלתא. א״ל ההוא גברא חשיד על שמיטתא - ואת אמר אפקין חלתא. א״ל חלתא מדברי תורה שביעית מדרבן גמליאל וחבריו״, עכ״פ ודאי שנמצאו רבים חשודים על השביעית, ומ״מ לא חשו חז״ל להפקיע הקדושה ע״י מכירה, - ואיך נחדש זה אנחנו. תלונה זו שקטה לה לפי דברינו למעלה, כי אז, כשהיו רוב או לכה״פ חלק גדול מאד מהקרקעות של ישראל, הי׳ נוהג איסור שביעית, - לכה״פ בדרבנן, משום גזירה מיעוטא אטו רובא דשל ישראל, - גם בשל נכרים, לכן לא הי׳ אפשר להתנהג בעצה זו של ההפקעה ע״י המכירה; אבל עכשיו, אחרי שרוב ורובא דרובא של קרקעות א״י הם בעונינו בידי נכרים, ואחרי שהישוב של ישראל בא״י נתבטל מאחרי חלות הגזירה בשל נכרים, יש אפשרות להתנהג בעצה זו, וכיון שהדחק גדול עתה עד לאין שיעור, ואם יתנהגו עכשיו עם הפרדסים, הכרמים וכל הפירות העומדים רק לסחורה, שהם העיקר הגדול בפרנסת הארץ ועובדי אדמתה, בכל קדושת שביעית, יתרבה ההפסד באין שיעור ועומד הישוב להתבטל לגמרי חלילה, - בעת כזאת בודאי חובה ומצוה עלינו להתנהג בהוראת שעה ע״פ הסכמת ב״ד יפה בעצה של היתר המכירה, עד אשר ירחיב ד׳ את גבול עמו, ונוכל לקיים כל המצות התלויות בארץ כולן בלא שום הפקעה והערמה כלל.
- וזה נראה פשוט לכאורה, שאם נגזרה גזירה באיזו עיר ונהרס שם הישוב ונתבטל, אם חזרה ונתישבה אח״כ בדורות אחרים שוב אינם חייבים מחדש בגזירת הראשונים, עד שיחדשו עליהם את קבלת הגזירה. והכא נמי דכותיה.